משנה: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָֽמְרוּ כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַייָב עָלָיו חַטָּאת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
Pnei Moshe (non traduit)
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
וְהַסּוֹתֵר. וּבִלְבַד לְצוֹרֶךְ. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. יֵשׁ דְּבָרִים קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים. וְיֵשׁ דְּבָרִים רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה. וְהַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָעוֹשֶׂה כֶלִי בִּדְפוּס. כּוּלְּהוֹן מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַבּוֹרֵר וְהַמְשַׁמֵּר וְהַמְרַקֵּד כּוּלְּהֹן מִשּׂוּם מַעֲבִיר פְּסוֹלֶת. כָּל אֶחָד וָאֶחָד חִיּוּבוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן הוֹשָׁטָה עִמְּהוֹן. רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹּשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת רִבִּי עֲקִיבָה וַחֲכָמִים. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יוּדָה בֶּן לֵוִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי. 53a יֶתֶר עֲלֵיהֶן הוֹשָׁטָה. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָתָהּ עִמְּהוֹן. כָּל הַמְּלָאכוֹת בְּאַחַת. וְזוֹ בִשְׁתַּיִם. כָּל הַמְּלָאכוֹת יֵשׁ לָהֵן תּוֹלְדוֹת. וְזוֹ אֵין לָהּ תּוֹלֶדֶת
Pnei Moshe (non traduit)
והסותר. דקחשיב במתני' ובלבד לצורך שסותר ע''מ לבנות דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:
הגודל כלי צורה. שצר צורה שעל גבו ומגדלו:
יש דברים קרובים. לעין מלאכה זו ואע''פ שנראין רחוקים כדמפרש ואזיל שהגודל כלי צורה וכו' דאמרי' דכולהו משום בונה והן קרובים למלאכת בונה ונראין רחוקים מבונה ועוד שהן בעצמן רחוקים זה מזה שזה צר צורה וזה נופח ונעשה כלי או עושה כלי בדפוס ואפ''ה וקרובים בענין זה דחיובא דכולהו משום בונה הוא ואינו חייב עליהן אלא אחת:
א''נ לפרש רחוקים קרובים קאמר בבבא זו וכדאמרן. ויש שהן קרובים ואעפ''כ הן רחוקים בענין החיוב שהרי הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת וקרובים לעין מלאכה אחת הן ורחוקים מצד החיוב הן שכל אחד ואחד חייבו בפני עצמו הוא שהרי הבורר נמנה לאב מלאכ' בפ''ע וכן המרקד ואם עשאן שתיהם חייב על כל א' וא' בפ''ע והמשמר למר היינו מרקד ולמר היינו בורר כדפליגי בהא לעיל:
ולמה לא תנינן הושטה עמהון. דקחשיב המוציא מרשות לרשות ולמה לא קחשיב נמי הושטה שהרי היתה במשכן שהיו מושיטין הקרשים מזה לזה:
יתר עליהן הושטה. כלומר אדרבה הושטה מצינו בה רבותא טפי דאפי' מרה''י לרה''י ור''ה באמצע מחייב וס''ל דלא פליגי רבנן במושיט וא''כ למה לא תניתה עמהון. וקאמר דהיינו טעמא דכל המלאכות משכחת לה באחד וזו בשתים שאחד מושיט ואחד מקבל והלכך לא קחשיב התנא עמהן ועוד לכל המלאכות משכחת להו תולדות הדומין להן ולהושטה אין לה תולדות שאין לנו כה''ג אלא הושטה היא בלבד:
מפני מחלוקת ר''ע וחכמים. לקמן בריש הזורק דפליגי במתני' בזורק מרה''י לרה''י ור''ה באמצע וס''ל להאי תנא דכי היכי דפליגי בזורק פליגי נמי במושיט ומכיון דאיכא חדא גוונא בהושטה דפליגי בה לא קחשיב לה התנא במתני':
הלכה: ה'. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. לָעֲבוֹדְה זָרָה אִיתְאֲמָרַת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לְאִיסּוּרֵי הֲנָייָה אִיתְאֲמָרַת. רַב חִסְדָּא אָמַר. לַשִּׁיעוּרִין אִיתְאֲמָרַת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב חַטָּאת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כָּל שֶׁהוּא. מָאן דְּאָמַר. חַייָב חַטָּאת. מְסַייֵעַ לְרַב חִסְדָּא. מָאן דְּאָמַר. כָּל שֶׁהוּא. מְסַייֵעַ לְרִבִּי אֶלְעָזָר וּלְרִבִּי יוֹחָנָן. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. כְּגוֹן הַמּוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִידָּתָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
רב חסדא אמר לשיעורין איתאמרת. עיקר דינא דמתני' על השיעורין הוא דקאי דאם יש בהן כשיעור הרי ראוי להצניעו ומצניעין כמוהו וכל שאינו כשר להצניע שאין בו כשיעור ואין דרך בני אדם להצניע כמות שיעור הזה ול''ק לישנא יתירא דמתני' שכן דרך התנא לשנות כן:
אית תניי תני. ברישא חייב עליו חטאת כדתנינן במתני':
אית תניי תני כל שהוא. ויש ששונה ברישא דמתני' כל הכשר להצניעו וכו' חייב עליו בכל שהוא:
מ''ד חייב חטאת מסייע לרב חסדא. דקאמר דלשיעורין נשנית המתני' והלכך תני חייב חטאת סתמא דמשמע שיש בו שיעור חיוב חטאת ולאפוקי כל שהו וכל שאינו כשר להצניע. שאין בו כשיעור והיינו כרב חסדא:
ומ''ד כל שהו מסייע לר' אלעזר ולר' יוחנן. דלדידהו לא איירי במתני' בשיעורן כלל אלא דבר שאינו כשר להצניע היינו עכו''ם או שאר איסורי הנאה וא''כ רישא דמתני' הכי מיתפרשא כל הכשר להצניע שהוא דבר הראוי להצניעו ודרכן של בני אדם שמצניעין כמוהו שחשוב הוא בעיניהם חייב על הוצאתו אפי' בכל שהו הואיל ודבר חשוב הוא ודרכן להצניעו אפי' בדבר מועט ממנו:
רבנן דקיסרין. מפרשי דכל שאינו כשר להצניע וכו' אינו חייב אלא המצניע כגון המוך שהתקינה אשה לנדתה והצניעתו דלדידה היא דאחשבה וחייבת כשהוציאה בידה אבל לשאר בני אדם אין מדרכן להצניע לדבר זה:
גמ' לעכו''ם אתאמרת. הא דקתני שאינו כשר להצניעו על עכו''ם אתאמרת וכגון עצי אשירה וכיוצא בהן שאינו ראוי להצניעו וכלומר דלא תימא שמצניעין אותו לשריפה קמ''ל:
ר' יוחנן אמר. לשאר אסורי הנאה איתאמרת שאינן ראויין להצניען כלל אבל עצי אשירה איכא למימר דהואיל ולשריפה קאי מצניעין כדי לשרפן:
משנה: הַמּוֹצִיא תֶבֶן כִּמְלוֹא פִי פָרָה. עָצָה כִּמְלוֹא פִי גָמָל. עָמִיר כִּמְלוֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים כִּמְלוֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִין כַּגְּרוֹגֶרֶת. ייְבֵשִׁים כִּמְלוֹא פִי גְדִי וְאֵינָן מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין כַּגְּרוֹגֶרֶת מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן חוּץ מִקְּלִיפֵּיהֶן וְגַלְעִינֵיהֶן וְעוּקְצֵיהֶן וְסוּבָּן וּמוּרְסָן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
Pnei Moshe (non traduit)
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
זְעִיר בַּר חִינְנָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא. הָדָא דָאַתְּ אָמַר. בָּאֲדוּמוֹת. אֲבָל בִּשְׁחוֹרוֹת פּוֹרְשׁוֹת הֵן.
Pnei Moshe (non traduit)
הדא דאת אמר באדומית. אדברי ר' יהודא במתניתין קאי דס''ל דקליפי עדשים מצטרפות הן דוקא בחדשות שהן אדומות אבל בישינות שהן שחורות לא מפני שפורשות הן ונראין כזבובים בקערה וכדפרישית במתני':
הדרן עלך פרק כלל גדול
הלכה: ו. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי יוֹסֵי גָלִילִיָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. חָמוּר מַשְׁלִים לַקַּל. אֵין הַקַּל מַשְׁלִים לֶחָמוּר. עֲשָׂבִים מַשְׁלִימִין לַתֶּבֶן. אֵין הַתֶּבֶן מַשְׁלִים לָעֲשָׂבִים. תַּמָּן תַּנִּינָן. הַבֶּגֶד וְהַשַּק. הַשַּק וְהָעוֹר. הָעוֹר וְהַמַּפָּץ. מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִטָּמֵא מוֹשָׁב: 53b רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. נִיחָא יִצְטָֽרְפוּ לְמוֹשָׁב שֶׁכֵּן שָׁווּ לְמוֹשָׁב בְּטֶפַח. בְּהֶיסֵּק מְנַיִין. אָמַר רִבִּי עֶזְרָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. שֶׁכֵּן שָׁווּ בְּהֶסֵּק. אָמַר לֵיהּ. אֲנָן בָּעֵיי הוֹצָאָה וְאַתְּ אָמַר הֶיסֵּק. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר בַּר יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. שֶׁכֵּן שָׁווּ בְּהֶיסֵּק. אָמַר לֵיהּ. נִיתְנֵי. בְּהוֹצָאַת כּוֹס קָטָן. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. קוּפְּדָה מַשְׁלִים לְפִיסְתָּה. פִּיסְתָּה לֹא מַשְׁלִמָה לְקוּפְּדָה. עֲשָׂבִים מַשְׁלִימִין לַתֶּבֶן. אֵין הַתֶּבֶן מַשְׁלִים לָעֲשָׂבִים. תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הוֹצִּיא תֶבֶן לְפָרָה כִּמְלֹא פִי פָרָה. הוֹצִּיא תֶבֶן לִגְדִי כִּמְלֹא פִי גְדִי חַייָב. רִבִּי אִילָא אָמַר. רִבִּי יוֹחָנָן בָעֵי. מֵעַתָּה הוֹצִיא אוֹכְלִין לַחוֹלֶה כִּמְלוֹא פִי חוֹלֶה יְהֵא חַייָב. מוֹדֶה רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. שֶׁאִם הוֹצִּיא תֶבֶן לְפָרָה כִּמְלֹא פִי גְדִי שֶׁהוּא פָטוּר. דְּלֹא תִיסְבּוֹר. כְּמַה דְאִית לֵיהּ לְחוּמְרָא אִית לֵיהּ לְקוּלָּא. רִבִּי בּוּן בְּרִבִּי חִייָה בָעֵי. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁאֵין בַּתַּבְשִׁיל כִּגְרוֹגֶרֶת. וְכִּגְרוֹגֶרֶת מְבַטֶּל גְּרוֹגֶרֶת.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ר חנניה. הא לא קשיא:
קופדה משלים לפיסתא וכו'. דרך משל הוא וכלומר הבשר משלים הוא להחתיכה של העצם שאם יש בחתיכת עצם אחד מעט בשר אומרים תקח העצם בשביל הבשר שעליו אבל אין אומרים תקח הבשר בשביל חתיכת העצם שבו וכך הוא דבר זה שהחשוב והוא שיעור החמור של עשבים משלים לשיעור התבן הקל אבל איפכא לא והשתא היכי ניתני בחבילה קטנה מכולן והן עדיין ראוי למאכל בהמה כדאיירי במתני' וא''כ היה צריך לשנות כשיעור היותר קל מהן שהרי החמור הוא שמצטרף להקל ואיפכא לא ולא הוה ידעינן שיעורן של מינין האחרים שבחבילה הלכך תני שיעור כל אחד ואחד בפ''ע. ולעולם מצטרף החמור שבהן להשלים להקל דהא מיהת משכחת לה שיעור כולן בשוה אם אינן ראוין אלא להיסק:
תני ר' הושעיה הוציא תבן לפרה. בהא ודאי כמלא פי פרה כדתנן במתני' ומשום רבותא דסיפא נקט לה שהכל תלוי בכוונת הוצאתו שאם הוציא תבן כמלא פי גדי לגדי חייב ומתניתין דקתני בתבן כמלא פי פרה היינו שהוציאו מתחלה לפרה אבל אם הוציאו לגדי חייב הוא אפילו במלא פי הגדי דסגי ליה בכך:
ר' יוחנן בעי. עלה דמעתה נימא נמי אם הוציא אוכלין לחולה שפחות מגרוגרת די לו לפי חולה יהא חייב בתמיה אלא ודאי לא חלקו חכמים בשיעורן ובתבן לעולם שיעורו כמלא פי פרה:
מודה ר' הושעיה שאם הוציא תבן לפרה כמלא פי הגדי שהוא פטור. ומשום דקשיא פשיטא דהא מתכוין לפרה ואין כאן שיעור לפרה להכי קאמר הש''ס דאיצטריך דלא תסבור כמה דאית ליה לר' הושעיה לחומרא דהולכין אחרי מי שמתכוין להאכילו ומחייב בהוציא לגדי כמלא פי גדי אית ליה נמי לקולא כלומר אף במקום דאיכא צד קולא ולמיפטריה ס''ל נמי לר' הושעיה דאין הולכין להקל אלא הולכין אחר שיעור היותר קטן ומכיון דאיהו מחייב בתבן לגדי כמלא פי הגדי אם כן יש כאן שיעור חיוב אם היה מוציא לגדי וה''נ מחייב אפילו אם הוציא כך לפרה קמ''ל דהתם מיהת השתא איכא שיעורא להגדי אבל הכא ליכא שיעורא דפרה:
ר' בון בר חייה בעי. מיבעיא ליה בהא דקתני במתני' המוציא אוכלין כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה מי אמרינן דדוקא בשנצטרפו מתחלה לכגרוגרת מעט מזה ומעט מזה עד שנשלם לכגרוגרת ובהא הוא דמשכחת לה חיובא ע''י צירוף אבל אם היה כאן בתחלה פחות מכגרוגרת והשלימו לאחר מכאן עד כגרוגרת מהו והיינו דקאמר הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרת כלומר בתחלה ואח''כ צורפו באוכל אחר לכגרוגרת מי מהני או דילמא מכיון דמעיקרא מיבצר בציר משיעורא לא מהני השלמה דאבתרה:
וכגרוגרת מבטל כגרוגרת. בתמיה כלומר דמהדר ליה הש''ס ומאי תיבעי לך וכי כגרוגרת שהשלים על ידי צירוף יבטל לומר שאין כאן כגרוגרת אתמהא דמאי איכפת שלא היה בתחלה כשיעור הלא אין כאן ביטול אלא דמעיקרא לא הויא כשיעור ואם היה מוציאו היה פטור והשתא דאיכא שיעורא בהוצאתו מהיכי תיתי דלא לחייב:
אמר ליה. ר' יוסי אי הכי נתני בהוצאות בוס קטן. בו''ס או בוז כך קורין לחבילה בלעז ודוגמתו בלשון הגמרא בפ' אלו טריפות דף נ''ב גבי ריסוק אברים כיתנא ועביד בוזנא חיישינן שאם היא כחבילה קשה הוא. וה''נ פריך לדידך דטעמא מפני ששוו בהיסק א''כ נתני במתני' בשיעור הוצאה של חבילה קטנה שעשאה מכולן כך וכך שיעורה והיא כעין קושית ר' מנא דלעיל אלא דר' יוסי מוסיף דהרי במתני' לא איירי בגוונא שאינן ראויות אלא להיסק וא''כ ניתני לאשמועינן אם הוציא חבילה קטנה מכולן ביחד כמה היא שיעורה:
ר' אלעזר בר' יוסי. אמר נמי קימי ר' יוסי להאי טעמא דר' עזרא שכן שוו בהיסק:
אמר ליה. ר' מנא אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק. בתמיה כלומר דהא אנן מיבעיא לן בשיעור הוצאה סתם דאיירי במתני' לא איירי כלל אם ליקטו מתחלה להיסק דודאי אם הוא ליקטן מתחלה לכך ולפי שאינן ראוין למאכל בהמה שיעורן כעצים להיסק אבל מכיון דבמתני' לא איירי אלא כשיעור הוצאה סתם וע''כ דמיירי דאכתי חזי למאכל בהמה קשיא היאך יצטרפו בכה''ג משום טעמא אם לא היו ראוין אלא להיסק דהא לא איירינן כלל משיעור העומדות להיסק במתני' וסוף סוף לא דמיא להאי דטומאה:
א''ר עזרא קומי ר' מנא. אין דמהאי טעמא מצטרף החמור שבהן להקל מפני שכן שוות כשיעור היסק דאם התבן אינו ראוי אלא להיסק כגון שנשחת המאכל בהמה שיעורו כעצים להיסק וכן כולם:
היסק מניין. כלומר אבל הכא הואיל ואין שיעורן שוה אמאי יצטרף אפילו החמור להקל וכי תימא הואיל ושיעור כולן שוה לענין אם לקטן להיסק וכדתנן לקמן בפ' הבונה המלקט עצים אם לתקן כל שהן אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים אם לתקן כל שהו אם לבהמה כמלא פי הגדי וה''ה אם מלקט עשבים להיסק או תבן וכיוצא בו אם אינן ראויין אלא להיסק שיעורן כדי לבשל ביצה קלה דחדא דינא אית להו אלא דהתנא נקיט התם שיעור החמור שאם לחין הן וראויין לגדי שיעורן כמלא פי הגדי כדתנינן הכא ומיהת אם הן עומדות להיסק ודאי שיעור כולן כעצים דעצים בעלמא נינהו ואי הכי בעית למימר אכתי קשיא מניין לך דמהאי טעמא יצטרף החמור להקל לעולם דהא לא דמיא לדהתם גבי טומאה דכל חדא וחדא מינייהו חזיא לטומאת מושב בטפח לעולם:
רבי ירמיה בעי על הא דר' יוסי בן חנינה דאמר דבמתני' נמי החמור משלים להקל דבשלמא התם ניחא שיצטרפו משום מושב שכן כולן שוו לשיעור מושב שהוא כטפח על טפח והלכך מצטרף החמור להקל בכל הטומאות והואיל ומיהת שיעורן שוה לטומאת מושב:
תמן תנינן. בפכ''ז דכלים הבגד והשק וכו' ואין שיעורן שוה לטומאה שהבגד שיעורו שלשה על שלשה למדרס ושלש על שלש לטמא מת והשק שיעורו ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ שהיא ממיני מחצלאות שיעורו ששה על ששה ומצטרפין זה עם זה החמור להשלים עם הקל אבל לא הקל לחמור ותני בתוספתא דרבי שמעון אומר מה טעם מפני שהן ראויין לטמא מושב שאם קיצע מכולן כשיעור טפח על טפח טמא משום מושב הזב:
גמ' חמור משלים לקל וכו'. כדמפרש ואזיל עשבים משלימין לשיעור התבן דקל דשיעוריה נפיש אבל איפכא לא וכדפרישית במתני':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source